בעקבות תביעה שהוגשה על ידי עורכי הדין גל גורודיסקי ורם גורודיסקי החליט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (כב' השופט אילן איטח) לאשר תובענה ייצוגית נגד חברת ב.ג. מוקד אבטחה בעילת אי הפקדה לקרן פנסיה על פי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה וקבע כי במקרה דנן התובענה הייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת לניהול תביעת חברי הקבוצה בגין אי ביצוע הפרשות לקופת תגמולים.

בית הדין קבע כי קיים יסוד סביר להניח שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל ע"י המבקשת ובא כוחה בדרך הולמת ובתום לב

 בית הדין קבע, לאחר ששקל את טענות הצדדים ואת אופן ניהול התובענה, התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 8(א)(3) ו-(4) בחוק תובענות ייצוגיות לעניין בא כוח הקבוצה וכך קבע: ראשית, המבקשת ובאי כוחה הותירו על בית הדין רושם כי הינם תמי לב בהגשת הבקשה וכי רצונם הכן הינו לגרום לאכיפתם של הוראות צו ההרחבה על המשיבה ובדרך זו לגרום גם לשיפור מצבם של כלל עובדי השמירה והאבטחה ולהרתעת מעסיקים בענף השמירה מפני הפרת זכויות עובדיהם. שנית, גם בסוגיית קיומו של הסכם קיבוצי המסדיר כביכול את יחסי העבודה שבין הצדדים, הייתה זו דווקא המבקשת שפעלה ויזמה את ההליכים לבירור טענה, על אף שהסוגיה הועלתה ע"י המשיבה ועליה היה הנטל להוכיחה. נטל שבסופו של יום לא הורם. שלישית, קיימת חזקה כי באי כוחה של המבקשת בקיאים באופן ניהול הליכי התובענה הייצוגית וכי ינהלו את ההליכים בדרך הולמת. פרט לטענות כלליות וסתמיות של המשיבה לא הוכח בפנינו כי קיים טעם לסתירת חזקה זו.

 לאור האמור, קבע בית הדין כי תביעת המבקשת הנוגעת לעילת אי ביצוע הפרשות לקופת תגמולים עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות וראויה להידון כתובענה ייצוגית.

בית הדין קבע לגבי זהות הסעד הכספי: הלכה היא כי בתביעה לסעד כספי, כאשר כל אחד מחברי הקבוצה זכאי לסעדים שונים הן מבחינת הסכום והן מבחינת עילות התביעה, אין להתיר את ניהול התובענה כתובענה ייצוגית. במקרה דנן, הסעד הכספי הנתבע בגין אי ביצוע הפרשות המשיבה לתגמולים הינו בשיעור של 6% מהשכר ששולם לחברי הקבוצה. היינו, סעד כספי המחושב על בסיס שווה לכל חברי הקבוצה. משכך, נמצא כי קיימת זהות בסעד הכספי הנתבע עבור כל חברי הקבוצה ולפיכך ראויה התביעה להתברר כתובענה ייצוגית. לכך יש להוסיף, את העובדה כי לא קיים קושי ממשי בחישוב הסעד הכספי המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה מן הטעם שכל הנתונים הדרושים לחישוב נמצאים בטופס ריכוז המשכורות של כל אחד מהם.

לגבי גובה סכום התביעה: סכום התביעה הינו שיקול באישור תובענה כייצוגית, שכן התובענה הייצוגית באה לסייע במימוש זכויותיהם של תובעים שערך תביעותיהם האישיות נמוך או שעלויות ניהולן בנפרד גבוה מערכן. בפרשת ביברינג נפסק כי תובענה בסכום של למעלה מ-5,000 ₪ ראויה להתברר במסגרת תביעות אישיות משמדובר בסכום המהווה לכשעצמו תמריץ להגשת תביעות אישיו. בענייננו, מדובר בתביעה בגין אי ביצוע הפרשות לקופת תגמולים. כידוע, בענף השמירה משתכרים העובדים שכר מינימום או שכר שאינו גבוה בהרבה משכר המינימום. משכך, סעד כספי בשיעור של 6% משכר העובדים עבור כל תקופת עבודתם, שאינה ארוכה כאמור, אינו מהווה סכום משמעותי שיש בו כדי למנוע את ניהול התובענה כתובענה ייצוגית ואף אינו מהווה סכום המתמרץ הגשת תביעות באופן אינדיווידואלי.

 לגבי פגיעה בזכויות חברי הקבוצה: בית הדין קבע כי אישור התובענה הייצוגית לא יפגע בחברי הקבוצה. פגיעה בזכויות חברי הקבוצה יכולה להתרחש כאשר ניהול התובענה כייצוגית יוביל למתן סעד נמוך מהסעד לו זכאים חלק מחברי הקבוצה, אילו ניהלו את תביעותיהם באופן אישי. במקרה דנן, התובענה הייצוגית הינה בשם עובדי המשיבה הקבועים (שחל עליהם צו ההרחבה) המועסקים כיום ואשר הועסקו במהלך שבע השנים הקודמות להגשת תביעת המבקשת, בגין הפרת חובתה של המשיבה להפריש עבורם תשלומים לקופת תגמולים בניגוד להוראות צו ההרחבה. הסעד הנתבע במסגרת הבקשה הינו הסעד המקסימאלי היכול להיפסק לזכות כל אחד מחברי הקבוצה, בשל תקופת ההתיישנות החלה על תביעות מסוג זה, ולפיכך ניהול התובענה בדרך של תובענה ייצוגית לא יפגע בזכויותיהם של מי מחברי הקבוצה.

  קיומה של דרך חלופית לניהול הדיון: לאחר ששקל את הדרכים החלופיות לניהול התובענה, קבע בית הדין, כי קיימת עדיפות לניהול התובענה בדרך של תובענה ייצוגית.

ראשית, אין כל הצדקה לניהול תביעות אישיות רבות בפני ערכאות שונות בסוגיה אחת  הנוגעת לחבותה של המשיבה לבצע הפרשות לקופת תגמולים לעובדים, עליהם חל צו ההרחבה ואשר הועסקו אצלה במשך למעלה מחצי שנה. ניהול התובענה בדרך של תובענה ייצוגית תחסוך קיומם של הליכים רבים ודומים בבתי הדין, תמנע מתן פסיקות סותרות ותייעל את אכיפתו של צו ההרחבה, במידה ותתקבל התובענה.

שנית, הדרך החלופית של ניהול הליך בדרך של צירוף תובעים אינה יעילה במקרה דנן העוסק בענף השמירה והאבטחה. שכן ענף זה מורכב מעובדים שלרוב אינם מאורגנים בפועל, המשתכרים שכר נמוך, שנגישותם לערכאות השיפוטיות אינה קלה וחלקם אף אינו מודע לזכויותיהם הלכאוריות להפרשות לקופת תגמולים. ניהול תובענה זו בהליך של צירוף תובעים כאשר לכל תובע היכולת לקבוע כיצד תנוהל התובענה ומהן ההחלטות שיתקבלו בה, עשוי להוביל לסרבול הדיון ואף לסיכולו. לעומת זאת, ניהול ההליך בדרך של תובענה ייצוגית, בפיקוח בית הדין, תוך נטרולם של האינטרסים האישיים של כל אחד מהפרטים המרכיבים את הקבוצה, הינו הדרך היעילה וההוגנת ביותר בהתחשב בנסיבות. 

 לא זו אף זו, מכיוון שעילת התביעה רלוונטית גם לעובדי המשיבה בהווה, אשר זכאים אף הם לביצוע הפרשות מצד המשיבה לקופת תגמולים, אזי קיים שיקול נוסף התומך באישור ההליך כתובענה ייצוגית. שיקול זה הינו חששם של עובדי המשיבה בהווה מפני התנכלות מצד המשיבה אם יגישו נגדה תביעות. שיקול זה מתחזק נוכח מאפייני עובדי הענף.

בית הדין קבע כי לחקיקתו של החוק ניתן היה לתבוע בהליך של תובענה ייצוגית בעילת תביעה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996 בלבד[72]. כיום, הרחיב המחוקק את העילות המאפשרות להגיש תובענה ייצוגית בתחום דיני העבודה, מתוך מטרה לעודד את השימוש בהליך התובענה הייצוגית לצורך אכיפת זכויות מתחום משפט העבודה. לפיכך, לטעמי, אין להקשות בהליך אישורן של תובענות ייצוגיות גם מקום בו מדובר בקבוצה מוגדרת, כאשר היקף השאלות המשותפות לחברי הקבוצה רחב וכאשר ניהולן של תובענות אישיות יוביל לחוסר יעילות למערכת המשפט ויתכן אף לפסיקות סותרות.

לכן,לא נתן בית הדין משקל לכך שקבוצת התובעים היא קבוצה מוקדרת וניתנת לאיתור, בית הדין נימק זאת, בין השאר, בכך שכמעט כל תביעה בתחום דיני העבודה הנוגעת לזכויות עובדים עוסקת בקבוצה שניתן לאתרה, שכן לרב המעסיקים קיימים רישומים בדבר העובדים המועסקים על ידם ובדבר עובדיהם לשעבר. לפיכך, אם יכולת הגדרתה של הקבוצה תהווה שיקול מרכזי בהחלטה בדבר אישורה או אי אישורה של תובענה כייצוגית, יוביל הדבר לחסימת הליך התובענה הייצוגית בפני עובדים רבים.

בנוסף קבע בית הדין כי במקרה דנן, עובדי המשיבה הינם עובדים מפוזרים שאינם מאורגנים בפועל, ואף אם ניתן לאתרם – עובדה שאינה פשוטה לכשעצמה – הרי שצרופם לתביעה אחת משותפת עשוי דווקא לסרבל את ניהול ההליך בפני בית הדין וייתכן אף לסכלו. ולכן בנסיבות המקרה שבפני קיימת עדיפות לניהול התביעה בדרך של תובענה ייצוגית דווקא, אשר תפשט את אופן ניהול ההליך.

 בית הדין סבר כי מן המקובץ עולה כי ניהול התביעה בגין אי ביצוע הפרשות לקופת תגמולים ע"י המשיבה בהליך של תובענה ייצוגית הינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת שבין הצדדים.

בית הדין סיכם וקבע כי מן המקובץ עולה, כי אישור התובענה הנוגעת לעילת אי ביצוע הפרשות לקופת תגמולים כתובענה ייצוגית מתיישב עם מטרותיו של החוק הנוגעות למימוש זכות הגישה לערכאות במיוחד כשמדובר בעובדים בענף השמירה, אשר הינם בבחינת אוכלוסיה המתקשה לפנות לבית הדין לאכיפת זכויותיה. כמו כן, מושגת מטרת החוק בדבר אכיפה אזרחית של הדין והרתעה מפני הפרתו, שכן באישור הבקשה ניתנת למבקשת האפשרות לאכוף את הוראות צו ההרחבה בעניין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה על המשיבה. עובדה זו עשויה להוביל להרתיע מעסיקים בענף השמירה ובענפים אחרים מפני הפרת זכויות עובדים. בנוסף, אישור התובענה כייצוגית יוביל לניהול יעיל הוגן וממצה של תביעות עובדי המשיבה בעבר ובהווה.

 בית הדין הורה לפרסם את פרטי התובענה הייצוגית כך

הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית הינה עובדים שהועסקו (ועדיין מועסקים) ע"י המשיבה במשך למעלה משישה חודשים, בתקופה שמיום 27.12.1999 (7 השנים שקדמו ליום 26.12.2006 – המועד שבו הוגשה הבקשה[73]) ועד למועד ההחלטה, כשכירים בעבודת שמירה ואבטחה ובעבודת כפיים, ואשר לא הופרשו עבורם תשלומים לקופת התגמולים בקרן הפנסיה מכוח צו ההרחבה החל בענף השמירה.

התובעת המייצגת תהיה התובעת בתיק עב 9528/07 – גב' סיגל בן שלמה.

באי הכוח שייצגו את הקבוצה יהיו עו"ד רם גורודיסקי ועו"ד גל גורודיסקי.

 עילת התביעה בתובענה הייצוגית תהיה הפרשות לקופת התגמולים בקרן הפנסיה מכוח צו ההרחבה החל בענף השמירה.

הסעד הנתבע יהיה סכומי ההפרשות, כפי שהיו אמורים להיות מועברים לקופת התגמולים בקרן הפנסיה, בשיעור של 6% מהשכר החודשי של כל אחד מחברי הקבוצה, לגבי כל תקופת העבודה, בהתאם להוראות צו ההרחבה החל בענף השמירה ובהתאם לתנאי הזכאות הקבועים בו.

בית הדין חייב את הנתבעת לשלם לבאי כח המבקשת שכר טרחה חלקי, על חשבון שכר הטרחה בתובענה הייצוגית, בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בשים לב להליכים ולמשכם עד כה.