עב  008182/08 (בש"א 5344/08) מגדל חבר לביטוח נ' זמיחובסקי רעיה

עילת התובענה מתבססת על מעשה רשלני אחד שאירע בשנת 1985 עת שוכנעה לכאורה התובעת לעבור מקרן הפנסיה מבטחים לביטוח מנהלים אצל מגדל חברה לביטוח. בעטיו של מעשה זה נגרם לתובעת לכאורה  נזק מתמשך כאשר במרוצת השנים הופקדו כל ההפרשות לתכנית הביטוח החדשה עד לגיבושו במועד פרישתה של התובעת. ית הדין דחה את טענות התובעת כי הן הצעת הביטוח והן פוליסת הביטוח מנוסחות בשפה מקצועית שאיננה ברורה ואיננה נהירה, כך שרק עורכי דין ו/או אנשי מקצוע שעוסקים בתחום יכולים להבין במה מדובר, מצב זה הביא לכך שבפועל נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע אותן. התובעת איננה מכחישה קבלתם של דיווחים שנתיים שנשלחו אליה על ידי חברת הביטוח, מדי שנה, לרבות דוח המפרט, בין השאר, את הצבירה בקופה ותשואתה. אלא שלטענת המשיבה "הדיווחים שקיבלה מידי שנה נראו לה כ"סינית" ולא היה לה כל סיכוי להבינם". טענה זו אין בה לעצור או להאריך את מרוץ ההתיישנות. התובעת קיבלה דוחות במהלך השנים ולא עשתה כל צעד מול הנתבעות עד למועד פרישתה על מנת לנסות ולברר את זכויותיה. שומה היה על התובעת לברר את העובדות לאשורן, כפי שעתה בפועל בסופו של דבר טרם הגשת כתב התביעה. התנהגות התובעת אשר שקטה על שמריה הינה התנהגות רשלנית מצידה, ואין היא יכולה לגלגל תוצאות התנהגות זו לפתחן של הנתבעות.
על מעשה עוולה נקודתי אחד, שביסודותיו נכלל מרכיב של נזק, חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע דין התיישנות מיוחד. התובענה במקרה כגון זה תתיישן אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מדבר ב"כלל הגילוי", היוצר הסדר מיוחד לתחילת מירוץ ההתיישנות לגבי עוולות בנזיקין שהנזק הוא מרכיב חיוני בהם. משמעות הוראה זו היא כי בעוולה שבה נכלל נזק בין יסודות העוולה, יחל מירוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק ולאו דוקא במועד התרחשותו, במגבלה של 10 שנים לצורך הגשת התביעה ממועד התרחשות הנזק. תכליתה של הוראה זו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק מאוחר יותר" (השופט לנדוי ב-ע"א 74/60, נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פד' טו 255, 260). כך שגם לפי סעיף זה התובענה התיישנה כבר בשנת 1995 בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק.
בית הדין קבע כי יש להחיל את ההלכה שנפסקה בדב"ע תש"ן/146-3 מנדלבאום נ' עיריית ראשון לציון, פד"ע כ"ב עמ' 363. בפסק דין זה נוצרה ההבחנה בין עניינים המתגבשים בעת  הפרישה לפנסיה ("עצם הזכאות ושיעורה"), המתיישנים בתוך 7 שנים מיום הפרישה, לבין עניינים אחרים בהם עילת התביעה מתחדשת מידי חודש. בע"ע 600026/97 מבטחים נ' פיורסט, פד"ע לט' 831 חזר בית הדין על הלכה זו. נקבע כי טרם יוצא אדם לפנסיה מתגבשים נתוניו האישיים המהווים בסיס לעצם זכאותו לפנסיה ולקביעת שיעור הפנסיה. נתונים אלה (כגון – גיל, תקופת שרות, דירוג ודרגה) נקבעים, מעצם טיבם, בעת הפרישה. נתונים אלה מתגבשים באותו מועד והם מתיישנים בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה. בצידם של אלה קיימות זכויות רבות ומגוונות העולות מהוראות החוק החל (אם חל) או מתקנות הקרן, אשר עומדות לחבר הפנסיונר לאורך תקופת זכאותו. הוראות אלה, שהן כלליות באופיין ואינן קשורות לנתונים האישיים של העובד, מעניקות לזכאי לפנסיה זכות תביעה המתחדשת מעת לעת. כך, למשל, אם טוען הזכאי לגמלה כי רכיב שכר מסוים לא נכלל בשכר הקובע או כי רכיב השכר משולם לו שלא בשיעור הנכון, קמה לזכאי לפנסיה עילת תביעה המתחדשת מידי חודש המוגבלת, בתחילתה למפרע, לתקופת ההתיישנות.