בית הדין הארצי מעדכן את ההלכה הנוגעת להתיישנות החופשה וקובע כי יש לספור את ההתיישנות כך שתכלול את ימי החופשה המגיעים במשך 3 שנים מלאות שלפני סיום העבודה ועוד ימי חופשה במהלך השנה בה סיים העובד את עבודתו.

בפסיקת בית הדין הארצי ( ע"ע 547/06 משה כהן – ויליאם אנויה, [פורסם בנבו], פס"ד מיום 8.10.07)נקבע:

"לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. נדגיש, כי לא נעלמה מעינינו פסיקתו של בית דין זה מן הזמן האחרון (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ, [פורסם בנבו], ניתן ביום 27.6.06, להלן- פסק דין עמישב), לפיה אפשרית צבירת ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודה. קביעת בית הדין בפסק דין עמישב נסמכת על הוראתו של סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א- 1951, הקובע מקסימום אפשרות צבירה של ימי חופשה. אין בהוראת הסעיף (כמו גם בפסק דין עמישב), התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת העבודה השוטפת, עובר לסיום העסקתו. אלו ודאי עומדים לזכותו עם תום תקופת העסקתו."